גוונים
כהים
מאת: איתי יעקב
פרומו: תרבות מעריב, 2005
בגיל 17 סומנה ירונה כספי בסרט תיעודי כהבטחת רוק
מקומית. רק היום, בגיל 30, היא מוציאה תקליט ראשון, "תני לשתיקה לבעור".
כי בשתיקה ובבערה, בהן ירונה כספי מבינה
לפני חמש שנים זה כמעט קרה לה. כמעט אלבום בכורה,
כמעט סיפור הצלחה, כמעט פירעון אגרות החוב שצברה במהלך העשור האחרון כהבטחת
הרוק הנשי בישראל. אבל ירונה כספי לא מאמינה בכמעט. מצד שני, היא גם לא
שואפת לפרפקציוניזם אלא מאמינה ב"הליכה עם הדברים עד הסוף, שחושפת
גם צדדים לא טובים בך". פלא שבגיל 30 היא מוציאה אלבום בכורה?
"תני לשתיקה לבעור", האלבום שיצא בסוף ינואר באן-אם-סי, בהפקה
מוזיקלית משותפת של כספי ואמיר פישביין מהלייבל "זוטא", מגשים
את ההבטחה של אחת היוצרות המרתקות בתעשיית המוזיקה המקומית, גם אם היא
נתפשת בעיני רבים כפרינג'. 11 שירים טעונים מצליפים במאזין, חודרים אל
הלב ופוצעים אותו, לצד ליטופים קלים. ולמרות התיאורים הליריים, אל תתנו
להתערטלות המילולית שלה באלבום להטעות אתכם. כשהיא נדרשת להופעה על במה
או לראיון עיתונאי, כספי בוחרת לשמר את הגחלת - ובעיקר את השתיקה. אפילו
במופעים שקדמו לתקליט, היא לא פצתה פה מלבד "ערב טוב" מבויש
בתחילה ו"תודה רבה" מחייב בסופו של כל שיר. "אני לא מהדברניות",
היא מודה. "אפילו מרגישה טרייה מאוד, ואני הולכת לקחת את המסע הזה
להרבה מאוד זמן. אני גם מאמינה שיש רגעים שהשתיקה יפה להם, ואם השירים
טעונים מאוד ומספרים הרבה, אז לפעמים אני נאחזת בהם וסומכת עליהם שיעשו
את העבודה".
חמש שנים עבדה כספי על האלבום, חמש שנים שבהן השילה מעצמה פחדים, סכסוכים
עצמיים ואת חיי הלילה הטעונים של תל אביב. לפרנסתה ניגנה בהצגות של תיאטרון
חיפה ועבדה בכמה עבודות מזדמנות, שעליהם היא מסרבת להרחיב את הדיבור. החלטתה
לחזור ולהשתכשך בביצה המוזיקלית המקומית לא נעשתה באחת, אלא בתהליך מורכב.
"זה לא תהליך חד-ממדי", היא מסבירה. "זה לדעת עם אילו אנשים
לחבוק את חיי, מי האנשים הנכונים לי, ולא להיתפס יותר למקומות של הרס.
זה ללמוד לקבל עצבות, בדיוק כמו שאני אוהבת את השמחה, ולחיות ללא תנאים".
האלבום הקודם שלה נגנז לפני חמש שנים ערב הכניסה לאולפן ההקלטות, וזה חלומם
הרטוב של מעריצים רבים. מי שטעם מעט מקולה הווירטואוזי בימי להקת גוונים
כהים שהנהיגה, וצפה בה פורטת על הבס בלהקת כרמלה גרוס ואגנר, המתין בכיליון
עיניים. |החיבור ביני לבין כרמלה גרוס ואגנר מיצה את עצמו לאחר שנתיים
ואני לא מצטערת על זה. אני לא בן אדם של חרטות. אני המשכתי בדרכי, התפתחתי,
הופעתי לבד עם פסנתר במשך שלוש שנים, והתמקדתי בדברים אחרים.
"היו דברים רבים שלא הייתי שלמה איתם עד הסוף", היא נזכרת בהחלטתה
לגנוז של האלבום. "הנקודה שעמדתי בה היתה כואבת מאוד, וידעתי שאני
צריכה לעצור את התהליך, לא משנה מה. כל זה לא היה לחינם. היה קשה, אבל
הבנתי שאני לא אצליח להעביר את מה שאני רוצה מבחינת האמירה, הראשוניות,
הנטו. השירים סבלו מעומס יתר. אמרתי שלום לכולם ולקחתי חמש שנים, שבמהלכן
חידדתי לעצמי יפה מאוד מה אני צריכה להשיל מעצמי גם בחיים הפרטיים, להיצמד
לתחושות הבטן, ולא לפחד מהדברים שאני מרגישה אליהם חיבור".
- מצד אחר, פספסת את מהפכת הרוק שהתרחשה אז, בתקופת המכשפות, דנה
ברגר, טל גורדון, ובשנים האחרונות רונה קינן.
"המסלול של היה אחר. הגעתי לצמתים שאמרתי לעצמי: 'הופ, זה מגיע',
אבל כנראה שהדרך פה היתה כתובה מראש. אין לי יכולת לומר לך מה לא הצלחתי
שם. ניגנתי, הופעתי ועשיתי, אבל איכשהו גורם חיצוני בלתי מפוענח רצה שעכשיו
אני אוציא את הדברים".
- יכול להיות שזו בכלל דרך ההתנהלות שלך - להיות אאוטסיידרית בכל
מחיר - שאשמה? הרי לא השלמת תיכון, לא עשית צבא, החומרים שלך לא מיינסטרים.
"אני חושבת שכדי להגיע לנקודה באופן טוטאלי עד הסוף, אסור לי לפחד
מתחושות הבטן, מהכוח שלי בעיני עצמי וממה שאני מרגישה שצועק בי. ובשביל
שכל הגורמים האלו יתלכדו יחד ואדבוק בהם, היה צריך לעבור זמן. אם התקליט
היה יוצא לפני חמש שנים, אולי הוא היה טוב, אבל הרגשתי חצי".
>הירקון 51
בגיל 12 וחצי הגיעה כספי לראשונה למועדון הפינגווין. צעד שהוביל לתקופה
חשובה ומעצבת בחייה. היא עלתה על קו 1 מחולון לת"א, ירדה בתחנה שבצומת
הרחובות אלנבי ויהודה הלוי, גילתה את עצמה וחזרה הביתה ב- 6 בבוקר. חברה
של אחיה הגדול היתה מבלייניות המקום, והיא זו שחשפה את בת המצווה למוזיקת
הגל החדש והפאנק שנוגנו במועדון. אבל הרומן המוזיקלי שלה החל הרבה קודם.
אביה, צבי כספי, צייר ואמן, ניהל בבי"ס למוזיקה ולפיתוח קול בת"א.
ירונה שכיכבה בחלומותיו כפסנתרנית רסיטלים, התמרדה. "תיעבתי את האימונים
הסיזיפיים והמפרכים", היא מספרת על לימודי הפסנתר הקלאסי. "בגיל
צעיר מאוד בעטתי בכל המוסכמות ואי אפשר היה לרסן אותי. עשיתי מה שרציתי,
והרגשתי שאני לא חייבת כלום לאף אחד". בגיל 16 פרשה מהלימודים, החלה
ללמוד ב"ס אצל ערן צור והפכה לנערת רוק מחשמלת במועדוני העיר. גובהה
רב ויופייה מסתורי רק העלו לה את המניות בקרב שורצי הבר המיתולוגי דאז,
הגלולה.
אבל הביוגרפיה של כספי נגועה גם בתחושת זרות תמידית ובכאב רב, שעולים מבין
שורות האלבום. אביה, האדם שאהבה יותר מכל ואהב אותה ללא תנאים, נפטר לפני
14 שנה בגיל 71. שנה לאחר מכן, באפריל 92, שודר בערוץ הראשון סרטו התיעודי
של אילן יגודה "בענין הבסים", שסיקר את סצנת הרוק של תחילת שנות
ה- 90. כספי, אז בת 17, שלחה מבט חודרני אל המצלמה ממיטת הנוער בביתה שבחולון
וירתה את מילות השיר שכתבה על אביה, "הירקון 51" - כתובת בית
ספרו, שהיה בקומתו העליונה של בר 51, הזכור מסרטו של עמוס גוטמן. לדבריה,
כבר כילדה בכיתה א' חשה זרה. "לקח לי זמן רב להמיר את תחושת הזרות
הזו לדבר חיובי, דבר שאני שמחה שהוא קיים בי והוא מלווה אותי כל החיים.
הייתי צריכה זמן כדי לנתח את ההתנהלות שלי עם העולם וליצור את המקום הזה
שבו אני מקבלת אותי בלי תנאים. היום טוב לי בעולמי גם כשלא טוב".
"לא הייתי משנה פסיק קטן מהעבר. חויתי חוויות טובות וקשות, מכאיבות
וקסומות, והייתי בכל מיני אזורים בחיים. הפכתי את החוויות האלו לחומרים
שאני יכולה להתמודד מולם ולעבד אותם. הרצון להיות מאהבת ולקבל אהבה מהסביבה,
זה כבר לא דיאלוג שאני מנהלת עם עצמי ואני לא זקוקה לו יותר. אני מאמינה
שהדברים מתרחשים בפנים ולא שאובים מבחוץ".
- זה הפך אותך אדם קהה לאהבה?
"אני אדם שיכול לאהוב רק באופן טוטאלי. אין אצלי אמצע. השאלה היא
למה אתה קורא אהבה? כי יש אנשים שבאים למלא חסכים וחורים שחורים האחד של
השני. אני לא זורקת את עצמי על אחרים, אלא משתדלת לבוא להתרחשויות שמתקיימות
בחיים שלי עם עוד אנשים, מתוך האינדיבידואל המלא שלי, כי זה המקום היחידי
שבו אתה יכול לקבל".
- עדיין מקננת בך הרגשת האיום של אותה ילדה בת שש?
"אני לא חסינה מכלום. אולי אני רגישה ופגיעה, אבל מצד שני אני לא
לוקחת את הקיום שלי כל כך ברצינות. אנחנו כאן רק תלמידים, חלקיקי אבק בתוך
הגלקסיה הזאת. הקיום שלנו זמני מאוד".